פסק-דין בתיק ע"א 8712-11-10

1.                  ערעור על פסק הדין החלקי של בית משפט השלום בקריית גת מיום 4.10.10, בת.א. 715/08 שניתן על ידי כב' השופט י.פ. אקסלרד, אשר האריך המועד להגשת בקשה להכרה בחסינות עובד ציבור, הכיר בחסינות זו ודחה התביעה כנגד המשיב.

העובדות הרלוונטיות לעניינינו

2.                  התביעה המתבררת בבית משפט השלום בקרית גת הינה תביעה בגין לשון הרע על סך 250,000 ש"ח, שהוגשה על ידי המערער, עורך דין במקצועו, לפי חוק איסור לשון הרע  תשכ"ה - 1965, אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה כיהן כדובר ויועץ לראש עיריית שדרות (להלן: "העירייה"). לימים פוטר המערער מעבודתו וטענותיו כנגד הליך הפיטורין מתבררות בבית הדין לעבודה. המשיב 2 (להלן: "המשיב") בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כיהן כגזבר עיריית שדרות. בארבע הזדמנויות שונות, התבטא המשיב כנגד המערער ועיקר דבריו היו כי התרומות שגייס האחרון מגופים שונים, לא הגיעו לעירייה, על כן יחס לו, לכאורה, בפרסומים השונים - אי סדרים כספיים. 

בנוסף, בתלונה שהגיש המשיב במשטרה החשיד את המערער במשלוח מכתבי איום והטרדה, אשר כתוצאה מכך, זומן המערער לחקירה באזהרה, עד כי הובהר שאין לו כל קשר לעניין והתיק נסגר באין אשמה.

3.                  התביעה הוגשה ביום 26.2.08, ועותק הימנה הומצא בו ביום ליועץ המשפטי של העירייה, בצירוף מכתב, שנוסחו כדלקמן:

"משרדנו מייצג את עו"ד יוסף פנחס כהן דובר עיריית שדרות שהגיש תביעת לשון הרע נגד מר שמעון פרץ, גזבר הערייה.

העתק כתב התביעה מוגש אליך כמצוות הוראת תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) תשס"ו-2006)".

ביום 18.5.08, הגיש המשיב כתב הגנה. בין הצדדים התקיימו הליכים מקדמיים שונים ובסופו של יום, על פי הוראת ביהמ"ש הגיש המערער עדויות בתצהיר. במועד שנועד להגשת עדויות בתצהיר מטעם המשיב, ביום 1.2.10, תחת הגשת התצהיר, הוגשה בקשה שכותרתה- "בקשה להכרה בחסינות ולמחיקת התובענה כנגד הנתבע ובהסכמת היועץ המשפטי לעיריית שדרות, על פי סעיף 7ג (א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)". (מוצג 4 למוצגי המשיב). בגוף הבקשה התבקש בית המשפט ולא בלשון ישירה, אלא "במידת הצורך" להאריך המועד להגשת בקשה וזאת: "מכח כל דין, לרבות תקנה 528 לתקסד"א לתת כל סעד...". הבקשה סומכת על מכתבו של היועץ המשפטי של העירייה לפיו בחן הפרסומים ולא מצא כי מתקיים הסייג לאי החלת החסינות הקבועה בסעיף 7א. לפקודה. 

בית המשפט האריך המועד להגשת הבקשה להחלת החסינות וקבע כי התקיימו התנאים המקדמיים שבסעיף 7א. לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), על כן דחה התביעה כנגד המשיב וקבע כי העירייה תבוא תחת המשיב ותצורף להליך כבעלת דין.

מכאן הערעור שבפני.

פסק הדין החלקי בבית משפט קמא

4.                  העילה להארכת המועד על פי פסק הדין החלקי  טמונה בעובדה, שעת המציא המערער את כתב התביעה לעירייה, הוא הומצא ללא טופס 1, שהיה עליו לצרף  על פי סעיף 2(ג) לתקנות הנזיקין אחריות (עובדי ציבור) תשס"ו-2006. אף כי המערער צירף הודעה על הגשת התביעה נקבע כי לא די בציון התקנות הרלוונטיות כיוון שמטרת מילוי הטופס במלואו על פי התקנות, ליידע את היועץ המשפטי של הרשות בדבר חסינות המשיב, ומשלא צורף הטופס כלשונו, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין ראוי להאריך המועד להגשת הבקשה להכרה בחסינות (עמ' 5 ו-6 לפסה"ד החלקי).

לגוף העניין, הכיר בית משפט בחסינותו של המשיב מבלי לבדוק האם מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 7א (א) לפקודה. בית המשפט סבר כי אין להידרש לבחינה עובדתית האם מתקיימים התנאים להחלת החיסיון. עוד קבע כי אין מקום לאבחנה בין הליך הכרת חסינות של עובד מדינה, בו בית המשפט בוחן את החלטת הרשות על פי כללי המשפט המנהלי, לבין בקשה מטעם רשות מקומית או עובד הרשות להכרה בחסינות. לאור מסקנה זו, בחן בית המשפט את החלטת היועץ המשפטי של הרשות והגיע למסקנה שלא נפל בה כל פגם או חוסר סבירות.

טענות הצדדים

5.                   המערער טוען כי הבקשה להכרה בחסינות הוגשה בשיהוי ניכר. באשר למחדל של אי צירוף הטופס על פי התקנות, נטען כי מדובר בעניין פורמאלי ואין בו כדי לפגום בהליך, שעה שכתב התביעה הומצא כדין תוך הפניית היועץ המשפטי של העירייה לתקנות הרלווניות.

לגוף העניין, נטען כי היה על בית המשפט לאבחן בין הכרה בחסינות של עובד מדינה, שבו המדינה מגישה הודעה בדבר חסינותו של העובד, לבין הכרה בחסינות של עובד רשות ציבורית, ובענינינו עובד של הרשות המקומית, לקבוע שהתקיימו תנאי החסינות.

6.                   המשיב תומך בנימוקי בית המשפט להארכת המועד וטוען כי אין למערער להלין אלא על עצמו, משלא מילא אחר התקנות כלשונן ולא צירף הודעה מפורשת על פי הנוסח שבתקנות. באי צירוף ההודעה, המערער הכשיל הן את המשיב והן את היועץ המשפטי של העירייה משלא הפנה אותם לזכאותו לטעון לחסינות. עוד נטען כי היועץ המשפטי של הרשות "לא היה מודע בזמנים הרלוונטיים לקיומו של תיקון 10 לפקודה ומדובר בתיקון חדש יחסית" (פסקה 6 לעיקרי הטיעון). לגוף העניין נטען, כי אין מקום לאבחנה בין החלטת היועץ המשפטי בהתייחס לעובד מדינה לבין החלטה של יועץ משפטי של רשות בהתייחס לעובד רשות ציבורית, שכן השיקולים הינם אותם שיקולים, שמקורם במשפט המינהלי.

דיון

7.                   שתיים הן השאלות העומדות להכרעה בערעור. האחת, האם היה מקום להאריך המועד להגשת הבקשה להכרה בחסינות שהוגשה מטעם המשיב בשיהוי רב. והשניה, כיצד יבחן בית המשפט בקשה להכרה בחסינות מטעם הרשות הציבורית או עובד כאשר מדובר בעובד רשות ציבורית שאינו עובד מדינה. האם החלטת הרשות הציבורית תבחן על פי כללי המשפט המנהלי בלבד, בדומה לעובד מדינה, או שמא יש להידרש תחילה לבחינה עובדתית ולבחון האם מתקיימים התנאים המהותיים הקבועים בסעיף 7א (א) לפקודה.

8.                   אתייחס תחילה לבקשה להארכת מועד, שהוגשה כשנה ותשעה חודשים לאחר הגשת כתב ההגנה. אין חולק כי שני הצדדים לא פעלו על פי המתווה הקבוע בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו- 2006 (להלן: "התקנות"), הקובעות סדרי דין ומועדים באשר להליך ההכרה בבקשה לחסינות. המערער, עת המציא את כתב התביעה, לא פעל על פי תקנה 2 לתקנות - הקובעת: